29 בדצמבר 2016

חנוכה 2016 - התשוקה לאור 4 בסטודיו גברא - הרגע אחרי הסופגנייה

הייתי באירוע התשוקה לאור 4 בסטודיו גברא ובאמת.. היה טוב ולא סתם טוב.
לא, אף אחד מגברא לא דיבר איתי, גם לא למדתי שם וגם לא קיבלתי משהו כדי להגיד את זה,
אני מגיב על האירוע הזה כדי לשתף את החוויה מהערב, שממזמן לא הייתי וראיתי אירוע כזה.

בהתחלה חשבתי שזה יהיה אירוע הרצאות עם צלמים מוכרים בארץ, אפילו לא ראיתי מי יהיה (צוות המורים שלהם ואורחים)
אבל מה שגרם לי ללכת לאירוע בוודאות היה דבר מאוד נחמד ומקורי - כל צלם היה צריך להביא איתו תמונה אחת ,עם הקדשה מאחוריה, עד גודל A4 שאותה נדביק על קיר ונעשה פסיפס תמונות. ועוד משהו חשוב - בסוף הערב כל אחד ייקח איתו בחזרה תמונה אחת לא שלו!
אני נהניתי להדפיס תמונה(!) אחרי שתקופה ארוכה לא הדפסתי, גם לתלות ולהציג אותה מול קהל של אנשים וצלמים טובים וגם - לקבל תמונה של מישהו אחר, שזה גם מאוד נחמד.


אני נחשב מהמקדימים, בגלל גשם, פקקים ומרכז תל אביב (אבל בלי בעיית חנייה!), אז זכיתי לראות את המקום מתמלא ממש מההתחלה, חשבתי שיהיה צנוע ומצומצם ומסתבר שטעיתי, כי היו בסוף כ 100 אנשים ואולי יותר (ככה גם קיר התמונות התמלא בצבעוניות).
הפאנל היה מושקע עם צלמים טובים ובעיקר - אנשים טובים, שזה גורם חשוב בתעשייה ובעולם הצילום, כי יש צלמים ויש בני אדם שהם צלמים. מזה הגענו לדיון יפה של מה עושה אדם "צלם", בעיקר היום שהצילום מאוד נגיש שלכל אחד יש מצלמה ולכל אחד יש גישה לצילום בצורה כזו או אחרת.
אחד המשפטים שאני דוגל בהם וכמה מאנשי הפאנל דיברו עליו זה שאדם הופך להיות "צלם" כשהוא נותן ומביע מעצמו, גם לפעמים חי ונושם צילום, גם מבלי שתהיה איתו המצלמה - זו המחשבה.


אחרונה חביבה (וחביבה מאוד) הייתה יוליה טייץ שדיברה והציגה את הפרויקט האחרון שצילמה - Porcelain Beauty, שתפס תאוצה מכובדת בארץ ומהר מאוד גם בעולם, בו אפשר לראות סט תמונות מלא אור ורך של אנשים לבקנים, שבא גם להראות את איך שהאנשים האלה רואים ומתמודדים עם העולם, שמתברר שלא חסרים להם קשיים שונים בחברה.
נושא מעניין ומחזיק אצבעות ליוליה, אולי עוד נראה דברים מעניינים ממנו בהמשך.


אבל הכי חשוב - האווירה בגברא.
אני אדם שאוהב צילום (נזהר עכשיו בהגדרה "צלם") והייתי בכמה בתי ספר ומסגרות ללימוד צילום, בכנסים וערבי צילום כאלה ואחרים, אבל בגברא קורה משהו אחר. מעל לכל זה הביתיות - אווירה חמה ואוהבת בין כל האנשים שהיו באירוע, ואם זה ככה באירוע כזה, אולי גם ללמוד שם זה חוויה ואווירה אחרת.
ללמוד צילום במסגרת זו כבר חוויה שכיף לעבור אותה עם אנשים ועם האווירה החמה של גברא - זה יכול להיות אפילו יותר טוב. חוץ מזה ששמענו סיפורים על אנשים שונים - עו"ד, מתכנת, עובדת בנק שעזבו את העבודות שלהם ועברו לעסוק בצילום, הם כנראה מגברא אבל בלי קשר זה מראה לי כמה הצילום זה עולם מלא שגורם לאנשים טוב וכן - שהכסף זה לא הכל בחיים.

אז איזה תמונה לקחתי בסוף??
הנה -

של הצלמת "יאנה ד."
(ו..ברור שכבר חיפשתי מי היא ומה היא! והנה - אפילו שבקרב צלמים יש הרבה חברים משותפים בפייסבוק וכו, היא אדם שאין לי שום חבר משותף איתו, נחמד, לא?)

את התמונה שלי שמתי והיא נלקחה גם, שחכתי לכתוב את השם שלי עליה ככה שאני לא יודע מי לקח אותה..
אולי איכשהו אצליח למצוא את בעליה החדשים, אבל טוב.. נראה.


בכל מקרה - זה היה האירוע היפה של חנוכה 2016 מסטודיו גברא - שימו לב לבוא בחנוכה 2017!
(או לשאר האירועים שהם מדי פעם עושים)

תודה לכל המרצים שהיו בערב הזה
(בן לם, דן לב, כפיר זיו, אייל נבו, גבריאל בהרליה, אלה אוזן, איתן טל, מוטי פישביין, רונן אקרמן ויוליה טייץ)
תודה לכל מי שארגן את הערב הזה
ותודה לכולם שבאו
אני נהניתי
:)

17 בספטמבר 2016

הרומן הכואב שלי איתה

זה התחיל בשריקה עדינה, שקטה מחמיאה כזו שלא מפריעה,
הפנתה את הראש הקטן שלה אליי, בוחנת מהנעליים עד העניים,
כשהגיעה לשיער כבר היה מאוחר ולא יכולתי להזיז את הראש מהמבט הבוחן הקר.

אולי הפעם אעבור את המבחן, אולי הפעם אזכה בקרבתה,
אולי הפעם היא לא תלך בבהלה ואולי הפעם אצליח לגעת קצת בידה..
הנה היא באה - נתנה את האישור הסופי.

מושיט את היד, היא לא נרתעת לאחור,
מתקרב עוד קצת, עכשיו היא מטה קצת את הראש.
מחליק בעדינות את גב כף היד על שערותיה
ובטבעיות ממשיך אל ידיה.

מרגיש נכון ושאפשר להמשיך עוד כמה רגעים,
כי מה שווים החיים בלי ה״דברים הקטנים״..
ממשיך בקצב שלי ואני שם לב לעוד פרטים -
השערות בגוונים שונים, העיניים בהירות עם מספר צבעים,
אפילו הציפורניים חדות, חדות מאוד, מאוד

שננעצות בבשר עמוק ולא מפסיקות!
---
זה רק רומן אחד שלי עם החתולים!
מצד אחד אוהב את היצורים הפרוותיים החמודים האלה
מצד שני - פתאום מכאיבים בלי קשר!
(ועל המזל שלי - אני אלרגי ולא יכול להתקרב הרבה)
העיקר שתהנו איתם ;)

4 באוגוסט 2016

27 שנים של שיניים - התגברות על החששות (סיפור אישי)

 (התמונה מכאן)

אחרי 27 שנים - זה מה שיש לי להגיד על רופא שיניים.
על החששות, רתיעות, מהריחות, מרעשים והפחדים מלשבת על הכיסא "המלך".

ה"מלאכיות של צארלי"
הזיכרון המטושטש שלי היה בגיל צעיר ביסודי - היו באים לראות מה מצב השיניים אצל הילדים ומפנים אותם לרופא שיניים בחינם (או בתשלום מוזל). אני זוכר איך ה"מלאכיות של צארלי" (האחיות) שבאו לבדוק היו יושבות וכל ילד היה יושב לידן בתור והיינו מקבלים את המראה הקטנה אחר כך כמתנה. אבל אני גם זוכר יותר את השקר הלבן שה"מלאכית" אמרה לי - "הכל בסדר", טוב לא מאשים אותה וסלחתי ממזמן - שנינו יודעים שהיו לי שיניים שצריכות טיפול וגם הטון של הקול שלה אמר את זה. אחר כך - שמצאתי את עצמי יושב על הכיסא ההוא בחדר הנקי, בכיתי המון ולא נתתי להם לעבוד. ככה זה נשאר, עד השנה.

לא יודע מה קרה לי שדווקא השנה (בן 27) רציתי לסיים עם זה, אמרתי לעצמי תמיד - טוב הגיע הזמן ולך לעשות את זה כבר, אחר כך זה יהיה לא נעים, הרבה יותר לא נעים. גם כלכלית, כנראה. "אני לא מבין מה הבעיה" / "זה לא נעים לכמה רגעים ויש שקט לכמה שנים" - אבא תמיד אומר. אני בתגובה מובסת - "אבל לי זה לא קל כמו שלך, זה קשה לי". עד שלאחר 27 שנים הלכתי לעשות סתימה. להתחיל בקטן נכון? לפחות ככה חשבתי.

אני בן 7
הלכתי לרופא של אבא, יחד עם אבא (כן - שיחזיק לי את היד), והטיעון נגד שלי לרופא היה - "אני בן 7 בקטע הזה, אז תתייחס אליי כמו בן 7". הוא לקח לתשומת ליבו, אני חושב, היה קצת סבלני ועבד מהר, את הזריקות עברנו טוב והנה עובדים על סתימה לשן טוחנת. מה להגיד.. "רק סתימה" נכון? כל החששות שלי חזרו בבאת אחת כי לא רק שהרגשתי את ה"חפירות" (ולא משנה כמה חזק הייתה המוזיקה ברקע), הרגשתי ממש קדיחות. אבל יצאתי משם עם סתימה. כיף אה?

להמשיך עם השמאות לענייני פנים (הערכת נזקי השיניים) - באותו יום הלכתי לעשות צילום מקיף לכל השיניים, אני לא בקיע בשם המקצועי, פשוט תמונה פנורמית של כל הפה, שזה היה בסדר, נעים יותר - מה"חפירה" שעברתי לפני כשעה. שילמתי וקיבלתי את הצילום והפקידה, ספק מסתכלת עליי ספק על צג המחשב, מסננת "בהצלחה", אני עונה בחצי חיוך משותק - "תודה!". אבל מה.. ממש תודה, כמה ימים אחרי - שוב ביקור אצל.. נקרא לו.. "ה - DJ" - הוא הסתכל על הצילום שלי כאילו ראה לפחות יצירה חדשה של דה וינצ'י, התרגום היה - צריך לעשות טיפול שורש.. ואולי עוד אחד פה.. ועקירה שם. בשבילי זה נשמע - אתה צריך "פינוי בינוי".. "חפירה למצוא את המטמון".. אה ואולי "נחפור גם שם". מעולה! אני אוהב לבוא אל ה DJ שלי, מאוד! ובחוץ אמרתי לאבא - "בוא נמצא מישהו אחר, לא אכפת לי מי - רק אחר".

דוקטור "הבורר"
עברו בערך שבועיים והלכתי אל מרפאת כללית ושם סיפרתי את החוויות הנעימות עם ה DJ וביקשתי - לא אכפת לי מי - שיהיה עדין ושיהיה סבלני, כי אני בן 7! והנה באבאבא בא להחזיק לי יד! אז קבעו לי גזר דין ל"פינוי בינוי" (עקירה) ול"חפירת המטמון" (טיפול השורש). התחלתי עם טיפול השורש בשבוע הבא אחריו והנה שוב - אני על הכיסא הנחמד והדוקטור - "הבורר" ,ככה אקרא לו, ועוזרת הרופא לידו. אבא מסתכל מהצד רואה שהכל טוב, אני מרים יד שמאל ונותן לו "לייק" באוויר. בערך שעה שהייתי שם אבל עבר בקלות - המתח עבר בדקות הראשונות ולא הרגשתי כלום (יש ל "DJ" מה ללמוד מה"בורר"!) אבל הפעם הבאה הייתה המלחיצה יותר. יאפ - "פינוי בינוי".

"הההההללויה!"
ארבע ימים אחרי - מגיע, מחתים כרטיס שחורץ את הדין (אפילו מרגיש יותר לא נעים מלהעביר את האשראי) ומחכה לתור שלי - שתמיד לוקח הרבה זמן להגיע. הדלת נפתחת והנה אני שוב יושב, הפעם אצל "הצלף האמריקאי". הוא באמת שחקן טוב - מדבר מהר, מסביר מהר, אומר שהכל יעבור תוך כמה דקות, תוך כדי משתק לי את המקום ולא מפסיק לדבר. גם אמר שהוא בא במיוחד לפה והנה כמה רגעים של לחץ ו"הההההללויה!". הרגשה מוזרה לכמה רגעים שמיד מסבירים לי - תעשה ככה, אל תאכל כמה שעות, תעשה זה וזה ואני בכלל מנסה לצאת מתמונת הבור באדמה שנבנתה לי בראש (כזו עם קולות מהדהדים מלמעלה). הכל טוב ונחמד עכשיו - עד השבוע הבא!

"אני שלה והיא שלי"
בשבוע שאחרי (כן.. זה שבוע אחרי שבוע, אותו מקום, אותה שעה) הפגישה הייתה עם " דוקטור וונדרוומן" - כי באמת כשישבתי שוב על הכיסא כל מה שראיתי זה את העיניים הירוקות-מאוד והשיער הבלונדיני-זהב שלה, שאיכשהו בעזרתם מצאתי דרך להסיט את המחשבה מהטיפול עצמו. הפעם זה היה תהליכים של בניית כתר שאחרי טיפול השורש, וגם כתר זמני. כן - גם אבא היה הפעם וכן - אני בן 7. עדיין. הפגישה הזו הסתיימה וכבר יש לי עוד בערך 4 מפגשים להגיע אל "וונדרוומן" לעוד בדיקות ועוד ניסויים עליי אבל לפחות היא עדינה, היא כבר מכירה אותי ו"אני שלה והיא שלי" לפחות לחודש הקרוב. ככה גם בטחתי בה כשאמרה לי ששאר השיניים במצב טוב ואין דברים שצריך לטפל בהם כרגע. שזה נחמד לשמוע (עד שאעשה בדיקה מול רופאים אחרים אם יהיה לי ספק). בינתיים אני רוצה לחיות עם הידיעה המספקת הזו.

כמה טיפים לסיום :)
* אל תיכנסו לסרטים!
אני בחור שמספיק שאומרים לו משהו קטן, אני מתחיל לתאר ולתאר ולתאר ולהיכנס ממש לסרט עליו, במקרה שלנו - שיניים ו"חפירת מטמון" (טיפול שורש). לפני המפגש ממש תיארתי לעצמי מה ואיך ולמה עומדים לעשות לי. והאמת? סתם חשבתי על כל "סצנת האימה" הזו כי בפועל לא הרגשתי כלום.

* מוזיקה באוזניים!
ועדיף באוזניות, רק תוודאו שאתה גם שומעים את הרופא מדבר אליכם. מוזיקה מסיכה את הדעת.

* תדברו ותדברו ותדברו עם הרופא
כי מה לעשות - הדיבור משחרר וכל דבר שלא בטוחים בו - מבררים, מדברים, מתעניינים (ולפעמים הרופא מנסה להרגיע בדיבור שלו).

*תנשמו עמוק :)
כי זה כמה רגעים ב"גן עדן" (אולי קצת לא נעים..) אבל "מחר בשעה הזו" כבר הכל מאחוריכם.


למה אני מספר את כל זה??
כי אני רוצה לעזור  לכל מי שחושש/ פוחד/ מלא מחשבות לקראת טיפולי ורופאי שיניים -
אם קשה לכם עם זה - דברו על זה, ממש תוציאו את המילים מהפה, כי ככה אני עשיתי ולאט לאט כש"אומרים" דברים - זה משחרר ומקל על ההרגשה ולפעמים גורם להפחתה של החשש, לפחות אפילו על המחשבה של לגשת לרופה ולשבת על הכיסא.
בהמשך הטיפולים אצל "וונדרוומן" כבר הלכתי לבד (עם כל הריח-המחוטא-מדיי של המרפאה, עם כל "רעשי הרקע" ועם כל הדברים הלא נעימים האחרים). בשבילי אני עדיין בן 7 בקטע הזה. ומה עושים ילדים קטנים? צוחקים על כל הדברים כדי לעשות אותם קלים יותר.


אזזז... תודה רבה שקראתם!
תשאירו הודעה אם אהבתם,
או סתם ככה תגידו מה דעתכם,
לכם זה רגע, לי זה מוטיבציה
עד הפעם הבאה!

28 ביולי 2016

הילדה הכי מכוערת בעולם (או שלא?)

"תעשי לנו טובה, תיקחי רובה, תכווני לראש ותלחצי על ההדק"
היא רזה מאוד, עיוורת בעין ימין אבל אחת כזו שתרצו להמשיך להקשיב למה שהיא אומרת.
פתחתי יוטיוב בשגרה אחרי עבודה ובצד עומד סרטון צנוע עם 6.5 מיליון צפיות על "שגרת איפור" של איזה בחורה - הגיוני, יש המון כאלה.. אבל הפעם הבחורה בתמונה לא ממש "בובת בארבי חלקה". ככה נחשפתי לסיפור המדהים של הבחורה הכי יפה בעולם (גם אם היא לא נראית ככה).

ליזי - בחורה כבת 20 פלוס נולדה עם בעיה שיש רק לשלושה אנשים בעולם, שרצה הגורל והיא נולדה עם עיוותים בגוף ובפנים שלה, וככה גם זכתה לתכונה המאוד מיוחדת ומעצבנת שהיא פשוט לא יכולה להשמין - לא משנה מה היא אוכלת ומתי - זה לא קורה, לא משמינה. חלום? אני לא חושב שהייתי רוצה את זה.

זה קרה לה בגיל 15 שהתחילו ביריוני-תיכון להציק ולהגיד לה דברים על המראה היוצא דופן שלה וככה עלה סרטון ליוטיוב עם הכותרת "הבחורה הכי מכוערת בעולם" שזכה לכ 6 מיליון צפיות וים תגובות קשות, אחת מהן היא - "תעשי לנו טובה, תיקחי רובה, תכווני לראש ותלחצי על ההדק". אני לא מתווכן ליצור דרמה מדיי, אבל להגיד לבחורה בגיל כזה דבר כזה.. אפילו לבוגרים זה קשה. אבל היא עמדה בזה, איכשהו, הצליחה, התעלתה על זה.

סרטון האיפור שלי ליזי - ככה נתקלתי בערוץ שלה -

ומיד אחר כך - היא מדברת על החיים שלה בטד - "איך אתם מגדירים את עצמכם"?

מקווה שעשיתי לכם מספיק חשק לשמוע ולראות את הסרטונים האלה. אני ראיתי והם שווים כל רגע.
עברו כמה ימים מאז שראיתי את זה ועדיין הדברים שלה מחלחלים אליי. אפילו יותר מזה - מה שהיא מייצגת ועושה, למרות הכל. היום היא "דוברת מוטיבציה" (ואיך שאני רואה אותה - אין אדם יותר חזק ומתאים לתפקיד), בעלת ערוץ יוטיוב עם מספר מכובד של כ 650 אלף עוקבים, מלווים עם כמה סרטונים מנופחי צפיות, ועל כל הניסים האלה.. היא בחורה מצחיקה מאוד (שאגב.. גם התחתנה לא מזמן)

לא ציפיתי שהבחורה הזו תשפיע עליי איכשהו, אבל היא גרמה וגורמת לי לחשוב שוב על מי ומה שאני ולרצות גם להיות עם היכולת לעמוד ולדבר ולתת מוטיבציה לאנשים, אם מתוך הקשיים שאני מתמודד איתם ואם בכלל - האפשרות לתת דחיפה קלה למי שנמצא במצב שצריך עידוד קטן.

כנראה שהיא מלמדת אותנו המון, רק בזכות הקיום שלה.
אם עדיין לא נכנסתם וראיתם אותה בסרטונים - כנסו. ה-כמה דקות האלה באמת שווה את הזמן שלכם (אפילו יותר מהסטטוסים בפייסבוק ומהסכות הדעת שיהיו שם גם עוד שעה)


אזזז... תודה רבה שקראתם!
תשאירו הודעה אם אהבתם,
או סתם ככה תגידו מה דעתכם,
לכם זה רגע, לי זה מוטיבציה
עד הפעם הבאה!

20 ביוני 2016

אהבת חינם? יש תנאי קבלה?

אהבת חינם, נתינה באהבה, ללא תמורה, מכל הלב - אם זה קיים (ואני מאמין שכן), זה דבר כל כך טהור עד שנשמע כמו פנטזיה, כמו אהבת אמת, אז חשבתי - מה ה"תנאים" לזה?

הקלסיקה שבקלסיקה זו אהבת אמת לא? הוא אוהב אותה והיא אותו - בלי תאים, בלי גבולות, בלי אינטרסים אפילו? במציאות הסטטיסטית שלנו זה מתחיל להיות מצרך מאוד נדיר, כמו איזה סיפור אגדות של נסיכות ונסיכים עם המון רומנטיקה ודברים יפים, שהיום הרבה פעמים דברים מפרידים בין זוגות זה אי הסכמות ומריבות, או במילים אחרות - ויכוחים ללא וויתורים על צורות חיים. לפחות זה הרוב, לצד כסף שלפעמים אנשים מאבדים את הראש בגללו.

עוד לפני "אהבת אמת" של האגדות, מה עם "אהבת חינם"? לא - זה לא קשור לחתונה ולאו דווקא לזוגיות, פשוט "לתת" לאחרים בלי תמורה, בגלל "רצון טוב", בלי אינטרס. אני יודע שזה קיים ושזה נדיר, כי זה קרה לי כמה פעמים שהייתי באיטליה לפני כמה חודשים - ראיתי מישהו שצריך עזרה ונגד כל הסיכויים לפעמים נתתי יד, עזרתי, הבאתי חיוך למישהו ואפילו עזרתי עם כסף למישהו אחר. למה שאתן כסף לאחר שאני ממש לא מכיר במקום שבחיים לא אבקר שוב? לא יודע. עשיתי. אבל יצא שאחרי כמה ימים מצאתי ברחוב שטר של 10 יורו במקום שרק אני הייתי בו, ככה שהוא היה "מיועד" אליי?

בארץ יצא לי לשמוע על אירוע המידברן - Midburn, שלפי מה שהבנתי קצת מקריאה פה ושם - במקום מתאספים הרבה אנשים שרוצים להנות במדבר, ממקומות שונים בעולם, שם יש הרבה מהדברים שהזכרתי - אהבת חינם, אהבה, שקט, אווירה טובה, יצירתיות, חופש ואנשים טובים. אנשים טובים? אני לא הייתי שם כדי לחדד את ה"הגדרה" הזו, אבל אני חושב שאם קבוצה של אנשים מגיעים למקום שבו הם רוצים אווירה טובה, כנראה תהיה אווירה טובה, לא?

פטיש החזרה למציאות
(אבל המידברן זה מציאות, לא?) אני גר בעיר, במרכז הארץ, העיר זה בכלל מקום שלא נח, בכל שעות היום, אז מי שרוצה תעסוקה ועניין - רק צריך לצאת מהבית ויש עניין ישר. אני רוצה להתמקד בעבודה. אם יש מקום עבודה שאתם אוהבים לעבוד בו, מספק ומעשיר אותכם וגם המשכורת התנאים בסדר, זה צריך לספק ולהיות בסדר, לא? אז אצלי לא. אני אוהב לתת, להגדיל ראש, לעזור, לפעול, לזוז, להיות עם אנשים אבל זו הבעיה - שאני עושה את כל זה, בלי רצון ממשי של "אני עושה את זה כדי להתקדם" או "תראו מה אני עושה". אני אחדד את הבעיה - אני אוהב לעזור ולעשות את כל זה בלי תמורה אבל עד שפטיש החזרה למציאות מגיע וצועק "עצור! תסתכל על אחרים - הם גם עוזרים לך כמו שאתה להם??"
הפטיש מכאיב לפעמים, הוא נותן מכה שמשאירה כחול לכמה ימים בכיתוב מכוער של "לא!"

אהבת חינם.. קיימת או לא?
אהבת אמת, אמת או שקר?
זה רק בעבודה או שזו אשמת העיר?

זה קיים בתוך המשפחה?


אזזז... תודה רבה שקראתם!
תשאירו הודעה אם אהבתם,
או סתם ככה תגידו מה דעתכם,
לכם זה רגע, לי זה מוטיבציה
עד הפעם הבאה!