(התמונה מכאן)
אחרי 27 שנים - זה מה שיש לי להגיד על רופא שיניים.
על החששות, רתיעות, מהריחות, מרעשים והפחדים מלשבת על הכיסא "המלך".
ה"מלאכיות של צארלי"
הזיכרון המטושטש שלי היה בגיל צעיר ביסודי - היו באים לראות מה מצב השיניים אצל הילדים ומפנים אותם לרופא שיניים בחינם (או בתשלום מוזל). אני זוכר איך ה"מלאכיות של צארלי" (האחיות) שבאו לבדוק היו יושבות וכל ילד היה יושב לידן בתור והיינו מקבלים את המראה הקטנה אחר כך כמתנה. אבל אני גם זוכר יותר את השקר הלבן שה"מלאכית" אמרה לי - "הכל בסדר", טוב לא מאשים אותה וסלחתי ממזמן - שנינו יודעים שהיו לי שיניים שצריכות טיפול וגם הטון של הקול שלה אמר את זה. אחר כך - שמצאתי את עצמי יושב על הכיסא ההוא בחדר הנקי, בכיתי המון ולא נתתי להם לעבוד. ככה זה נשאר, עד השנה.
לא יודע מה קרה לי שדווקא השנה (בן 27) רציתי לסיים עם זה, אמרתי לעצמי תמיד - טוב הגיע הזמן ולך לעשות את זה כבר, אחר כך זה יהיה לא נעים, הרבה יותר לא נעים. גם כלכלית, כנראה. "אני לא מבין מה הבעיה" / "זה לא נעים לכמה רגעים ויש שקט לכמה שנים" - אבא תמיד אומר. אני בתגובה מובסת - "אבל לי זה לא קל כמו שלך, זה קשה לי". עד שלאחר 27 שנים הלכתי לעשות סתימה. להתחיל בקטן נכון? לפחות ככה חשבתי.
אני בן 7
הלכתי לרופא של אבא, יחד עם אבא (כן - שיחזיק לי את היד), והטיעון נגד שלי לרופא היה - "אני בן 7 בקטע הזה, אז תתייחס אליי כמו בן 7". הוא לקח לתשומת ליבו, אני חושב, היה קצת סבלני ועבד מהר, את הזריקות עברנו טוב והנה עובדים על סתימה לשן טוחנת. מה להגיד.. "רק סתימה" נכון? כל החששות שלי חזרו בבאת אחת כי לא רק שהרגשתי את ה"חפירות" (ולא משנה כמה חזק הייתה המוזיקה ברקע), הרגשתי ממש קדיחות. אבל יצאתי משם עם סתימה. כיף אה?
להמשיך עם השמאות לענייני פנים (הערכת נזקי השיניים) - באותו יום הלכתי לעשות צילום מקיף לכל השיניים, אני לא בקיע בשם המקצועי, פשוט תמונה פנורמית של כל הפה, שזה היה בסדר, נעים יותר - מה"חפירה" שעברתי לפני כשעה. שילמתי וקיבלתי את הצילום והפקידה, ספק מסתכלת עליי ספק על צג המחשב, מסננת "בהצלחה", אני עונה בחצי חיוך משותק - "תודה!". אבל מה.. ממש תודה, כמה ימים אחרי - שוב ביקור אצל.. נקרא לו.. "ה - DJ" - הוא הסתכל על הצילום שלי כאילו ראה לפחות יצירה חדשה של דה וינצ'י, התרגום היה - צריך לעשות טיפול שורש.. ואולי עוד אחד פה.. ועקירה שם. בשבילי זה נשמע - אתה צריך "פינוי בינוי".. "חפירה למצוא את המטמון".. אה ואולי "נחפור גם שם". מעולה! אני אוהב לבוא אל ה DJ שלי, מאוד! ובחוץ אמרתי לאבא - "בוא נמצא מישהו אחר, לא אכפת לי מי - רק אחר".
דוקטור "הבורר"
עברו בערך שבועיים והלכתי אל מרפאת כללית ושם סיפרתי את החוויות הנעימות עם ה DJ וביקשתי - לא אכפת לי מי - שיהיה עדין ושיהיה סבלני, כי אני בן 7! והנה באבאבא בא להחזיק לי יד! אז קבעו לי גזר דין ל"פינוי בינוי" (עקירה) ול"חפירת המטמון" (טיפול השורש). התחלתי עם טיפול השורש בשבוע הבא אחריו והנה שוב - אני על הכיסא הנחמד והדוקטור - "הבורר" ,ככה אקרא לו, ועוזרת הרופא לידו. אבא מסתכל מהצד רואה שהכל טוב, אני מרים יד שמאל ונותן לו "לייק" באוויר. בערך שעה שהייתי שם אבל עבר בקלות - המתח עבר בדקות הראשונות ולא הרגשתי כלום (יש ל "DJ" מה ללמוד מה"בורר"!) אבל הפעם הבאה הייתה המלחיצה יותר. יאפ - "פינוי בינוי".
"הההההללויה!"
ארבע ימים אחרי - מגיע, מחתים כרטיס שחורץ את הדין (אפילו מרגיש יותר לא נעים מלהעביר את האשראי) ומחכה לתור שלי - שתמיד לוקח הרבה זמן להגיע. הדלת נפתחת והנה אני שוב יושב, הפעם אצל "הצלף האמריקאי". הוא באמת שחקן טוב - מדבר מהר, מסביר מהר, אומר שהכל יעבור תוך כמה דקות, תוך כדי משתק לי את המקום ולא מפסיק לדבר. גם אמר שהוא בא במיוחד לפה והנה כמה רגעים של לחץ ו"הההההללויה!". הרגשה מוזרה לכמה רגעים שמיד מסבירים לי - תעשה ככה, אל תאכל כמה שעות, תעשה זה וזה ואני בכלל מנסה לצאת מתמונת הבור באדמה שנבנתה לי בראש (כזו עם קולות מהדהדים מלמעלה). הכל טוב ונחמד עכשיו - עד השבוע הבא!
"אני שלה והיא שלי"
בשבוע שאחרי (כן.. זה שבוע אחרי שבוע, אותו מקום, אותה שעה) הפגישה הייתה עם " דוקטור וונדרוומן" - כי באמת כשישבתי שוב על הכיסא כל מה שראיתי זה את העיניים הירוקות-מאוד והשיער הבלונדיני-זהב שלה, שאיכשהו בעזרתם מצאתי דרך להסיט את המחשבה מהטיפול עצמו. הפעם זה היה תהליכים של בניית כתר שאחרי טיפול השורש, וגם כתר זמני. כן - גם אבא היה הפעם וכן - אני בן 7. עדיין. הפגישה הזו הסתיימה וכבר יש לי עוד בערך 4 מפגשים להגיע אל "וונדרוומן" לעוד בדיקות ועוד ניסויים עליי אבל לפחות היא עדינה, היא כבר מכירה אותי ו"אני שלה והיא שלי" לפחות לחודש הקרוב. ככה גם בטחתי בה כשאמרה לי ששאר השיניים במצב טוב ואין דברים שצריך לטפל בהם כרגע. שזה נחמד לשמוע (עד שאעשה בדיקה מול רופאים אחרים אם יהיה לי ספק). בינתיים אני רוצה לחיות עם הידיעה המספקת הזו.
כמה טיפים לסיום :)
* אל תיכנסו לסרטים!
אני בחור שמספיק שאומרים לו משהו קטן, אני מתחיל לתאר ולתאר ולתאר ולהיכנס ממש לסרט עליו, במקרה שלנו - שיניים ו"חפירת מטמון" (טיפול שורש). לפני המפגש ממש תיארתי לעצמי מה ואיך ולמה עומדים לעשות לי. והאמת? סתם חשבתי על כל "סצנת האימה" הזו כי בפועל לא הרגשתי כלום.
* מוזיקה באוזניים!
ועדיף באוזניות, רק תוודאו שאתה גם שומעים את הרופא מדבר אליכם. מוזיקה מסיכה את הדעת.
* תדברו ותדברו ותדברו עם הרופא
כי מה לעשות - הדיבור משחרר וכל דבר שלא בטוחים בו - מבררים, מדברים, מתעניינים (ולפעמים הרופא מנסה להרגיע בדיבור שלו).
*תנשמו עמוק :)
כי זה כמה רגעים ב"גן עדן" (אולי קצת לא נעים..) אבל "מחר בשעה הזו" כבר הכל מאחוריכם.
למה אני מספר את כל זה??
כי אני רוצה לעזור לכל מי שחושש/ פוחד/ מלא מחשבות לקראת טיפולי ורופאי שיניים -
אם קשה לכם עם זה - דברו על זה, ממש תוציאו את המילים מהפה, כי ככה אני עשיתי ולאט לאט כש"אומרים" דברים - זה משחרר ומקל על ההרגשה ולפעמים גורם להפחתה של החשש, לפחות אפילו על המחשבה של לגשת לרופה ולשבת על הכיסא.
בהמשך הטיפולים אצל "וונדרוומן" כבר הלכתי לבד (עם כל הריח-המחוטא-מדיי של המרפאה, עם כל "רעשי הרקע" ועם כל הדברים הלא נעימים האחרים). בשבילי אני עדיין בן 7 בקטע הזה. ומה עושים ילדים קטנים? צוחקים על כל הדברים כדי לעשות אותם קלים יותר.
אזזז... תודה רבה שקראתם!
תשאירו הודעה אם אהבתם,
או סתם ככה תגידו מה דעתכם,
לכם זה רגע, לי זה מוטיבציה
עד הפעם הבאה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה